גלריה יד מישל קיקואין

מישל קיקואין

מישל קיקואין (1892-1968) נולד בגומל שבבלרוס למשפחה יהודית משכילה, למד באקדמיה לאמנויות יפות של וילנה ויצא לפריז בשנת 1912. העיר שהייתה לבירת האוונגרד של העולם המערבי בראשית המאה ה-20, הפכה למקום מושבם של אמנים יהודים רבים, בעיקר ממזרח אירופה. חיים סוטין, אמדיאו מודליאני, מארק שאגאל, ז'ול פסקן, פינקוס קרמנייה, מואיז קיסלינג, ז'אק ליפשיץ – כל אלה ורבים אחרים נהרו אל העיר כשלרבים היא מהווה לא רק מרכז תרבות מפרה ומאתגר אלא גם עיר מקלט, מקום של חירות פוליטית ותרבותית ושוויון הזדמנויות חברתי. התקבצותם יחד בפריז והצלחתם המהירה יצרו קהילה חדשה שזעזעה את עולם האמנות הפריזאי. במהרה הם השתלבו והתערו בעולם האמנות הצרפתי, יצירתם זכתה להכרה והוצגה בסלונים ובגלריות החשובות.

קיקואין הציג כבר ב-1919 ב"סלון העצמאיים" וב-1920 ב"סלון הסתיו". ב-1920 התכבד גם בתערוכת יחיד בגלריה מרסל ברנהיים, וב-1923 השתתף בתערוכה קבוצתית בגלריה ברנהיים-ז'ן, לצד אמנים כמו פייר בונאר, ראול דופי, אותון פריס ומארי לורנסן. קיקואין ששאב בראשית דרכו את השראתו מפיסרו וסזאן הרבה לצאת אל נופי צרפת, לרוב בחברת שני חבריו הטובים, סוטין וקרמנייה ולציירם. כך גם הרבה לצייר דיוקנאות וטבע דומם שבהם ניכרת מורשת האולד-מאסטרס. במקביל החל לפתח בהדרגה שפה ציורית משלו הבנויה בעיקר על צבע, שפה אינטואיטיבית הממצה את הפוטנציאל האקספרסיבי הטמון בצבע הגולמי, בעיוות הצורני ובמשיכת המכחול החופשית, האוטונומית. בדומה לסוטין ובהשפעתו, יצר קיקואין שפה עשירה במבעה הסובייקטיבי, הרגשי והצורני.

קיקואין ביקש לא רק לתאר את הטבע אלא בעיקר להעביר את החוויה הבלתי אמצעית של היות בתוכו, את מעורבותו העמוקה ומלאת התשוקה בעולם. במובן זה הוא המשיך והעצים תהליך שראשיתו בציור הפוסט-אימפרסיוניסטי אך עתה הוא נתפס כמי שמבטא גם את הרוח היהודית. היו שראו בניב האקספרסיוניסטי שאפיין את יצירתו של קיקואין (כמו גם של סוטין ואמנים יהודים אחרים בני האסכולה של פריז) ביטוי למיסטיקה יהודית, לחווית הקיום היהודי רוויית הסבל של יהודי מזרח אירופה ולחרדותיו של הזר התלוש משורשיו. קיקואין זכה להצלחה רבה בפריז, ויצירתו הוצגה באירופה וניו יורק ואף בישראל שבה שהה במשך חודשים ארוכים במהלך שנות החמישים.