התערוכה | פרויקט "נימוסי שולחן" | 3 מרץ - 31 ביולי 2018
תערוכת "נימוסי שולחן" תוצג בגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר ויד מישל קיקואין עד סוף יולי 2018, הכניסה חופשית!
טעם הגבול הטוב
נירית נלסון
וירג׳ניה וולף כתבה בספרה חדר משלך: ״אינך יכולה לחשוב כהלכה, לאהוב כהלכה, לישון כהלכה, אם לא אכלת כהלכה״. משפט זה מגלם את ההכרה כי האוכל אינו רק תנאי הכרחי לשרידות אנושית – הוא רובד בסיסי לקיום תבוני, ליצירת חברה אנושית ולתקשורת בין-אישית. החוקר קלוד פישלר קובע כי אדם אינו ניזון רק מאבות המזון אלא גם מהערך הטמון באוכל – מסמלים, מפנטזיות וממיתוסים המטעינים אותו ברבדי משמעות והופכים אותו לאמצעי תקשורת. עוד הוא מציין שרגישויות למאכלים מסוימים בעולם המערבי קשורות בעודפות (ולא בחוסר), שמולידה פתולוגיות חדשות. נראה שהגוף שלנו שכח לתת לנו רמזים מה כדאי לנו לאכול ומעל לכול מתי עלינו להפסיק לאכול.
בבסיסה של תערוכה זו ניצבת ההכרה כי הימנעות קיצונית מאוכל מצד אחד, לצד צריכה שלו בעודפות מוגזמת מצד שני, הן שתי חריגות מדרך האמצע, הנפגשות באותו מרחב שחצה את גבול הטעם הטוב. המלאות המוגזמת היא מחסור של ריק, ואילו הריקנות המוחלטת היא עודפוּת מוגזמת של החסר.
ההתנזרות המוחלטת מאוכל כמעשה אמנותי פרפורמטיבי שחרג מגבולותיו היא ציר העלילה של הסיפור ) של פרנץ קפקא. גיבור הסיפור צם מול קהל צופים במשך ארבעים יום, עד שהקהל 1922אמן הרעב ( מואס בהופעה. האמן ממשיך לצום בכלוב קרקס במסדרון המכיל רק קש. יום אחד פקח מוצא מתחת לקש את האמן על ערש דווי ושואל אותו מדוע לא אכל. האמן משיב כי אילו היה מוצא אוכל לטעמו היה אוכל ולא עושה מעצמו ספקטקל ומת.
באחרית ימיו, ברגע הסף בין החיים למוות, ג׳ון קייג׳ בחר לעסוק בביטול הגבול בין אוכל לבין ייצוגו באמנות כאשר הפך אותו לחומר גלם של עבודתו הלכה למעשה. בסדרה ״הרישומים האכילים״ הוא יצר סדרת ניירות אכילים ממזונות שונים שליקט ומצמחי מרפא סיניים שלהם נזקק להתמודדות עם כאבי מחלתו. מיכאל סילבר, שהיה השף הראשי בגרנדר מוזיאון קפה, רכש את אחת העבודות מהסדרה ותלה אותה בבית הקפה לצד התפריט. כאשר חגג את עזיבתו בישל את הרישום והגיש אותו כמרק לחבריו בבית הקפה. האמנות נרקחה למזון והשלימה את המהלך הקונספטואלי שהגה קייג׳.
במסגרת תערוכה זו מוצגים שני מחזות של ז׳אנין וורמס (Jeannine Worms), ״קפה ועוגה״ ו״המתכון״. שני המחזות בנויים סביב תקשורת בין שתי נשים שתוך כדי עיסוקן המוגזם באוכל – פעם באכילת קינוחים ופעם בבישול מנה עיקרית – הן ממפות את ההיררכיה החברתית שבה הן נתונות. בראשון העודפוּת והנהנתנות היא כה גדולה עד שהניואנסים של טעם נמחקים, ואילו בשני התבשיל נשרף – דבר המוביל למעשה אלים. העיסוק באכילה מהדהד את אופי הדמויות – במקרה אחד כנועות ובאחר מרדניות.
ביצירות המוצגות בתערוכה אנו מתוודעים לכך שהרזון קשור למגבלה שהאמן לוקח על עצמו. כיוון שהוא מרחיק עם בחירתו מעל ומעבר למקובל, הוא נפגש בעודפוּת, אשר באה לידי ביטוי בעקביות של פעולתו ובתוצאה החזותית: בצבעוניות, בקומפוזיציה ובבחירת החומרים. היוצרים והיוצרות בתערוכה נותנים ביטוי להיבטים גופניים, לביקורת חברתית ופוליטית, כמו גם למופעי עודפוּת באמצעות גבינה, זיתים, נקניק, עוגיות ושוקולד.
