מאיה אטון
מאיה אטון
My World is Empty
1:1 (18 רישומים), 2019-2022, דיו על נייר, באדיבות ארכיב מאיה אטון
הליכת ירח (שנים עשר תחריטים), 2019, באדיבות מרכז באדיבות מרכז גוטסמן לתחריט, קיבוץ כברי
Cry Cry, Cry, (שש עבודות), 2021, הדפס רשת, באדיבות סדנת ההדפס ירושלים
CRY (Cybernetic Year), וידאו, 2021, 24:24 דקות, באדיבות ארכיב מאיה אטון
רשת קשרים עדינה ומפרה נטוותה בין חברי.ות חממת האמנים בגלריה האוניברסיטאית. מותה הפתאומי של מאיה אטון יצר קרע והותיר אותנו בחיפוש אחר דרכים שבהן נוכל להמשיך את הדיאלוג עמה גם בהיעדרה. השיחות עם מאיה בחודשי החממה הראשונים התמקדו ברצון שלה לחבר בין עולמות רישומיים מיתולוגיים־היברידיים ובין טכנולוגיות של מציאות מדומה. היא הביעה עניין רב במחקרים העוסקים בתפיסה ויזואלית מודעת ולא מודעת, ביחסים שבין שפה, ידע ותפיסה חושית ובאפשרויות השיבוש המתמיד שלהם. עבודותיה של אטון המוצגות בתערוכה ״בעין התודעה״ נבחרו לאורה של מפת דרכים זו, ובניסיון ליצור נקודות מפגש בין המרחבים שבהם פעלה, כמו גם בין השפות הרישומיות בהן יצרה: רישומי דיו, רישום גרפיט בווידאו, הדפס רשת, תצריב קו ואקווטינטה.
עבודות אלה, שנוצרו בין השנים 2022-2019, חושפות עולמות מקבילים הכורכים יחד בדיה ומציאות ומפרקות לגורמים את המוּכר לכדי מכלול חדש, המערער על יכולת הקריאה האנושית. המסע בין היקומים השונים שיצרה אטון כולל התקרבות אל האישי, הפנימי והאינטימי, כמו גם המראה לעבר הקוסמוס, גרמי השמיים וקץ היקום. בהתייחסות לכל אלה, ההתבוננות לא רק שאינה מקרבת אותנו אל הידיעה אלא אף מתעתעת בנו, מסיטה, מפריעה ליכולת ההבניה של תמונת עולם יציבה, ובה בעת מפיחה בה חיים. שפת הרישום מאפשרת האטה וגילוי של תחביר חזותי המתלכד יחדיו, מייצר משמעות, מתפרק וחוזר חלילה. הדבר מאזכר את האופן שבו תיארה אטון את עבודתה בתחריט כ״הליכת ירח״: ״תנועת ריקוד שבה נע הרקדן לאחור בצעדים היוצרים אשליה של הליכה קדימה״. הזמן מתערבל אף הוא והופך לתמהיל של עבר מיתולוגי ועתיד לא ידוע.
סדרת רישומי הדיו, המוצגת כאן לראשונה בהיקף שכזה,החלה כתרגיל יומיומי לשחרור היד בתקופה שבה אטון עבדה על התערוכה ״הרים סולאריים ולבבות שבורים״ (2021) עבור גלריה מגזין III ביפו. לצד רישומי העיפרון המדויקים והתובעניים פיתחה אטון שגרת רישום ביתית, חופשית ופרומה יותר. היא רשמה במצבים שונים, גם תחת כאב, תיעדה את זרם התודעה היומי שלה ופרסמה את התוצרים מתוך החלטה מודעת להשהות את השיפוט לגבי איכויותיהם. משבר הקורונה, ההסתגרות של כלל האנושות בדלת אמות ופירוק הסדרים המוכרים לנו — אלו יכולים לשמש מצע שעל רקעו אפשר להתבונן על בנייתה של סדרה עוצמתית זו. החשיכה היא היסוד שממנו בוקעים הדימויים, ובהם הבלחות האור מאפשרות שחרור מכוח הכבידה, מסדרי הראייה ומכבליה של המילה. בעין תודעתה של מאיה אטון מתקיימת שיחה — אילמת, דומעת, סוערת ועדינה, מוגנת בתוך קיפולי כף היד. בהצעתה לחממת האמנים, כללה אטון את הציטוט הבא מאת סופר המד״ב האמריקאי פיליפ ק' דיק, מהרצאתו כיצד לבנות עולם שלא מתפרק כעבור יומיים (1978):
״ובכן, בכתיבה שלי אני שואל מהו המציאותי, זאת משום שאנו מוצפים ללא הרף בפסבדו־מציאויות המיוצרות על ידי אנשים מתוחכמים העושים שימוש בטכנולוגיות מתקדמות. (...) תפקידי הוא ליצור עולמות כבסיס לרומנים שלי, רומן אחר רומן, ולבנות אותם בצורה כזו שלא יתפרקו כעבור יומיים. (...) אלא שאגלה לכם סוד: אני שואף דווקא לבנות עולמות שכן מתפוררים. (...) יש בי אהבה סמויה לכאוס. צריך שיהיה יותר ממנו בעולם. אל תאמינו – ואני רציני לגמרי – אל תניחו שסדר ויציבות הם בהכרח דבר חיובי בחברה או ביקום שלנו. הישן חייב להיעלם לפני שהחדש יוכל להיוולד. זוהי תובנה מסוכנת, משום שהיא תובעת מאתנו להבין שבסופו של דבר ניפרד מהמוכר לנו. וזה כואב. אבל זהו חלק מתסריט החיים. אם לא נהיה מסוגלים להתאים עצמנו לשינוי, נתחיל למות, מבפנים. אני מתכוון לכך שחפצים, מנהגים, הרגלים ואורחות חיים חייבים להיעלם על מנת שהאדם האותנטי יוכל לחיות. והוא הוא כל מה שחשוב, האורגניזם הגמיש, בר הקיימא, שיכול להסתגל לחדש, לקלוט אותו ולהתמודד עימו.״
مايا أتون
My World is Empty
تشكلت شبكة علاقات رقيقة ومثمرة بين الفنانين والفنانات المشاركين/ت في دفيئة الفنانين في صالة العرض الجامعية. أحدث موت مايا أتون المفاجئ شرخًا وتركنا نبحث عن طرق لمواصلة الحوار معها حتى في غيابها. ركزت المحادثات مع مايا في الشهور الأولى للدفيئة على رغبتها في الوصل بين عوالم رسم الأساطير الهجينة وبين تكنولوجيا الواقع الافتراضي. أبدت اهتمامًا كبيرًا بدراسات تتناول الإدراك البصري الواعي واللاواعي، وبالعلاقة بين اللغة والمعرفة والإدراك البصري وإمكانيات اضطراباتها المستمرة. تم انتقاء أعمال أتون المعروضة في "بعين الإدراك" بناء على خارطة الطريق هذه، محاولين تشييد نقطة لقاء بين الفضاءات التي عملت بها، وبين لغات الرسم التي استخدمتها: رسوم بالحبر، رسوم رصاص في عمل فيديو، طباعة شبكية، نقش خطي وحفر مائي.
تكشف هذه الأعمال التي أُنتجت بين الأعوام 2019-2022 عوالم موازية تربط ما بين الخيال والواقع وتفكك ما هو مألوف إلى عناصر تُصاغ من جديد وتتحدى قدرة الإنسان على القراءة. الرحلة بين الأكوان التي تخلقها أتون تتضمّن اقترابًا من جوانب شخصية داخلية وحميمية، هي إقلاع نحو الكون بكافة أجرامه السماوية وحتى نهايته. لا يقرّبنا التأمل من المعرفة فحسب، بل يخدعنا ويحرضنا ويشوش قدرتنا على تكوين صورة ثابتة عن العالم، وفي الوقت نفسه يبث الحياة فيها. تتيح لغة الرسم التباطؤ وتكشف عن نحو بصري يتشابك ويخلق المعاني، يتفكك ويعيد تكوين ذاته. وهذا يذكرنا بوصف أتون لعملها في النقش، كأنه "كزدورة على سطح القمر": "حركة رقص يتحرك فيها الراقص نحو الخلف بخطوات تخلق وهمَ المسير نحو الأمام". يرتبك الوقت ويتحول إلى خلطة من الماضي الأسطوري والمستقبل المجهول.
سلسلة رسومات الحبر المعروضة هنا لأول مرة بهذا الحجم بدأتها كتمرين يومي لإطلاق اليد للعمل في فترة تحضير أتون لمعرضها "جبال شمسية وقلوب مكسورة" (2021) الذي عُرض في صالة العرض مغازين 3 في يافا [Magasin III Jaffa]. إلى جانب رسومات الرصاص الدقيقة والمتطلبة، طورت أتون روتين رسم بيتي وحر ومنطلق. أقدمت على الرسم بوضعيات وظروف مختلفة، متكبدة الألم الجسدي، وثّقت تيار وعيها اليومي ونشرت ما نتج عن ذلك بقرار واعٍ منها حول تجميد الحكم على جودة الرسوم الناتجة. أزمة الكورونا والدخول في عزلة بشرية بين أربعة جدران وتفكيك الترتيبات اليومية المعتادة - يمكن اعتبارها جميعًا منصة إنتاج هذه السلسلة القوية. الظلمة هي المصدر الذي تنبثق منه الصور، وعبرها تتيح ومضات الضوء التحرر من قوة الجاذبية، من منظومة الرؤية ومن أغلال الكلمة. في عين إدراك مايا أتون تجري محادثة - صامتة، دامعة، عاصفة ورقيقة، محمية في باطن ثنايا كفّها.
